שבעה מיתוסים לא נכונים על בעלי חיים

 

 

 

שבעה מיתוסים לא נכונים על בעלי חיים

בעולם שלנו יש הרבה מאוד מיתוסים ואמונות תפלות. אומרים שאסור למשוך חתול בזנבו – כי הוא יתחיל לעשות את צרכיו בכל הבית. ואם האף של הכלב רטוב - אז הוא בריא. ששנה אחת של כלב, שווה לשבע שנים של האדם, והדבור עף נגד כל חוקי ההאווירודינמיקה. וכן הלאה.....

אנשים ממציאים מיתוסים, כאשר הם פוחדים ממשהו, או שיהיה להם על מה לדבר או בכלל - כשהם רוצים לחסוך. לדוגמה: "כלב אוהב עצמות", - חושב האדם, בעוד חברו הכלב למעשה אוהב בשר.

 

אז בואו ננסה לשבור כמה מהמיתוסים האוניברסליים ביותר על בעלי חיים ועל התנהגותם.

1. עטלפים כמעט עיוורים

לעטלפים יש עיניים, ולכן יש להם ראיה כלשהי. רוב העטלפים משתמשים באקולוקציה.  התמונה, שנוצרת במוח על ידי אולטרסאונד שחוזר, מכילה הרבה יותר "פרטים" מאשר תמונה שמתקבלת דרך עיני האדם. בייחוד בחושך. בנוסף, עטלפים מבדילים היטב בין קולות בעזרת אוזניהם המוזרות.

2. אם תקחו גוזל לידיים – אמו הציפור תוותר עליו

כך חושבים, וכך מלמדים ילדים קטנים לטפל בגוזלים. אך למעשה, חוש הריח אצל הציפורים גרוע, והם לא יריחו אם אנשים נגעו בצאצאיהם או שלא. פשוט לגוזלים יש עצמות שבירות מאוד, וקל לגרום לפציעתם אפילו עם המגע העדין והחלש של ידי הילד.

ואם הגוזל נפל מהקן - נא להשאיר אותו לבד - סביר להניח שהוא פשוט לומד לעוף.

3. היבלות עוברות מקרפדות לאנשים

זו הייתה אמונה תפלה של ימי הקדם, אבל יש אנשים שעדיין מאמינים שאם ייגעו בקרפדה - יופיעו יבלות על הידיים.

המיתוס נוצר כי האמהות תמיד חששו שילדיהם הקטנים ייגעו בבעלי חיים, אשר נראים נורא מלוכלכים ומכוערים (ובעיניהם זה סימן לחולים ומדבקים).

העור הגבשושי של הקרפדות – הוא לא דומה לעור חלק של הצפרדעים. לכן הצפרדעים נראים כיצורים מסודרים ונקיים יותר מהקרפדות הנתעבות. בעזרתם של גידולי העור שלהם - "היבלות", קרפדות יכולות לחיות במקומות יבשים.

היבלות של האדם, נגרמות על ידי וירוסים של פפילומטוזיס,  אותם הקרפדות לא נושאות. 

 

4. למינגים מבצעים התאבדות המונית במהלך ההגירה

המיתוס הטראגי. בסרט הדוקומנטרי לכאורה - "White Wilderness" שצולם בשנת 1958 על ידי וולט דיסני וקיבל הרבה פרסים, יש סצינה - למינגים קופצים לתוך האוקיינוס מן הצוק – היישר אל מותם. מה שמקדים את קטעי המוות הטיפשית זה תמונות ההגירה של המכרסמים. אך למעשה, את בעלי החיים עבור הסרט החזיקו בכלובים, והם קפצו למים בניגוד לרצונם. מספר שנים לאחר הקרנת הבכורה של הסרט, עיתונאית קנדית גילתה שבמהלך הצילומים הובאו עשרות מכרסמים (שנלקחו מאגם הדסון) במטוס לקלגרי, שם היה צוק מתאים לצילום. את הלמינגים, העוזרים של דיסני זרקו מהצוק אחד אחרי שני, בעזרת צלחת מסתובבת ומטאטא. הנה דוגמה מה מסוגלים לעשות בשביל ה-"אוסקר".

אבל למעשה, כל למינג – הוא לעצמו. ואין שום סיבה לכך שהם במודע ייפרדו מחייהם.

הגורם ל-"התאבדויות" המתרחשות בצפון זה בגלל שיש שנים פרודוקטיביים ולא פרודוקטיביים.  אם בקיץ יש הרבה גשם ודשא וטחב צומחים טוב - אז הלמינגים מתחילים לשמוח ולהתרבות. הרי לאכול ולהתרבות – זה מה שהם יכולים לעשות בצורה הטובה ביותר. ואז הם אוכלים את כל מה שגדל מסביב ומתחילים לחפש מזון על החוף. ושם לעתים קרובות, הם נלחמים אחד עם השני על פיסת מזון, ודוחפים אחד את השני למעמקי הים.

5. דגי פיראנה יכולים לכרסם את הפרה עד העצם תוך דקה.

ואת האדם, כך אומרים - אפילו יותר מהר.

את זה המציא לא אחר מאשר הנשיא טדי רוזוולט, שהתפרסם בעובדה שהסס להרוג גור דובים.

בשנת 1913, תיאודור עסק בתיירות מים באמזונס בברזיל. כדי להרשים את האורח ובעת ובעונה אחת, למתוח באכזריות את ראש הבית הלבן, הברזילאים המציאו את האטרקציה הזאת.

הם בנו סכר והכניסו למים כמה מאות דגי פיראנה, אשר לא האכילו במשך כמה ימים. כאשר הגיע רוזוולט, לכבודו הכניסו למים פרה שמנה. דגי הפיראנה הרעבים תקפו את החיה המסכנה, ואכן, אכלו אותה עד עצם תוך 60 שניות.

מאז שרוזוולט סיפר על הארוחה המזעזעת ברחבי העולם, כל שלד שמצאו באמזון, אנשים "תלו" על דגי הפיראנה.

דגי הפיראנה אוהבים לאכול, זה לא מיתוס. וכדי לאכול חיות חזקות, דגי פיראנה צריכים לעבוד ביחד, וזה מה שהם עושים. הדג הזה, עם הלסתות המפחידות – אפשר להגיד מנקה את המים. הוא אוכל נבלות ויצורים חלשים וחולים. ורק אם הדגים יהיו נורא רעבים הם יתנפלו על מי שמסוגל פוטנציאלית להשיב מלחמה. הם יכולים אפילו לתקוף תנינים, אם הם חצי ישנים. אבל כל חיה – בנהר או על הקרקע, תעשה כך בזמן הרעב. ואפילו אנשים...

וכאשר דגי פיראנה לא רעבים – הם נפחדים בקלות עד עילפון. לכן אפשר בלי לפחד להיכנס לאגם עם דגים מרוצים. רק תיוודעו שלא יורד לכם דם משום מקום...

6. זיקיות משנה את צבעה לשם הסוואה.

את הטעות הזו אנו חייבים ליוונים הקדמונים, כלומר, לאחד מהם בשם אנטיגונוס. מה שמצחיק, זה שמאה שניםלפני הופעת השמועות על זיקית, אריסטו מצא קשר ברור בין צבעי הגוף של הזיקית לבין הרגשות שעוברות על הזוחל הזה. אבל העולם האמין לאנטיגונה, ולא לאריסטו, אשר נמאס על כולם עם התגליות שלו.

אם קסם ההסוואה של הזיקית היה קיים - הלטאות האלה היו הופכים לחיות הנינג'ה.  היכולת להשתלב בסביבה ולהיות בלתי נראה – חשובה להישרדות ביערות הגשם. כך אף אחד לא היה מבחין בלטאות האלו, ורק היו מציינים את הצמצום "המסתורי" של כמות הזבובים בג'ונגל.

שינוי הצבעים של הזיקית - זו דרך של חילוף הרגשות. כאשר זכר רואה נקבה שמוצאת חן בעיניו - הוא הופך לכחלחל, וכאשר הוא כועס - לשחור. כמו כן, על צבע העור של הזיקית משפיעים הטמפרטורה וכמות האור.

7. יען מסתיר את ראשו בחול

הפילוסוף הרומי הגדול, פליניוס הזקן בשנת 79 לספירה, כתב אנציקלופדיה, שם על יענים נאמר כך: "הם מחביאים את ראשם בחול, ומאמינים שכך אף אחד לא רואה אותם".

אם היענים היו כל כך טיפשים, כבר מזמן הם היו נכחדים. למעשה, את חוסר היכולת לעוף, יען מפצה במהירות ריצה, ולא קשה לו לברוח מטורף.

קיימות שתי גרסאות של המיתוס, והן טיפשיות באותה מידה. הגרסה הראשונה: היען בולע חול ואבנים קטנים כדי להקל על העיכול שלו. השניה: יען ישן בעמידה, אבל את הראש הוא מוריד למטה.

יען – זו ציפור גדולה עם ראש קטן. לכן, אם הוא מנקר באדמה - מרחוק לא רואים את הראש שלו. אולי כך נולדים המיתוסים – בגלל ראיה מוגבלת של המשקיף?